מאת יהונתן אלעזר

אבי נשא בליבו חזון לתקומת הרוח הדתית הספרדית. הוא כתב על כך רבות, ופעל ככל שיכל, אך לא זכה לראות תקומה זו בימי חייו. אדרבה – הוא צפה כיצד הדגל הזה נישא בידי נביאי שקר, ספרדים לובשי פראקות שחורות שניסו לצמצם את החזון ולא להרחיבו. אביא כאן מקצת מדבריו בנושא, ומי יתן כי ברוחו נישא על דגלינו את חזונו.

פרופ' יהודה דניאל אלעזר ז"ל נולד בארה"ב למשפחה ששרשיה בשאלוניקי, ביילורוס ואיזמיר, וליבה בירושלים. כפרופסור למדעי המדינה הוא יסד תחום אקדמי חדש – המסורת המדינית היהודית. הוא שימש כמרצה, ייסד והנהיג מכוני מחקר וכיהן כנשיאה הראשון של הפדרציה הספרדית האמריקאית. כתביו, בהם למעלה מתשעים ספרים פרי עטו ובעריכתו, עוסקים בנושאים רבים. כאן אתאר על קצה המזלג את חזונו בתחום אחד מאלו: המסורת הספרדית ותקומתה בעידן המודרני.

בבואו לכתוב על היהדות הספרדית הקלאסית, תיאר פרופ' אלעזר ז"ל כי היא "עוצבה בידי אנשים שחיו בעולם הרחב, ופעלו בענייניו. רובם חפצו ביהדות שאינה פחות קפדנית מזו של אחיהם האשכנזים בעיקריה, אך גמישה יותר בפרשנותה ויישומה." היהדות, כפי שהתפתחה בקרב הספרדים, לא נחלקה לרפורמים, קונסרביטיבים, אורטודוקסים וכו'. לא התקיימה בה ההתנתקות החדה מן המסורת כפי שארע ברפורמה, ומאידך לא קפאה על שמריה כדוגמת היהדות החרדית. היא נשמרה מפני חלוקת ממודת. "היסוד הבסיסי בהשקפה הדתית הספרדית בתבנית הפסיקה ההלכתית של מנהיגיה, הוא חובת ההלכה לקיים את החיים בעולם בו מצאו עצמם היהודים, לא לנסות לבודדם מן העולם החיצון. גישה זאת שלטה בפסיקה הספרדית עד אמצע המאה העשרים, עד פטירתו ב-1953 של הראשון לציון, הרב הראשי לישראל ר' בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל." פרופ' אלעזר טען כי באותה עת כבר ניכר הכרסום הרב בערכיה והשקפת עולמה של היהדות הספרדית.

רוב הפוסקים והרבנים הספרדים היום חונכו במוסדות אשכנזיים, ואימצו את השקפותיהם, מלבד אלמנט אחד. מנהיגיה הדתיים של היהדות הספרדית עדיין רואים את עצמם כמקרבים. "במובן זה, הגישה הספרדית עדיין חיה ונושמת. היא עומדת בניגוד חד לגישה המתבודדת של האורתודוקסיה האשכנזית מכל סוג שהוא כמעט. דבר זה ניכר בדפוסים הקהילתיים של שתי הקבוצות. מקובל על הכל כי יש דרכים רבות להיות אורתודוקסי. בשכונה דתית טיפוסית בישראל או בברוקלין, ניתן למצוא מניינים שונים ומגוונים – חסידים ומתנגדים, מניין 'אורתודוקסי-מודרני' אחד או יותר, מניין מכופתר יותר ומניין פתוח/משוחרר יותר. כולם מתקיימים בשכנות, תוך הכרה הדדית, אך כל אחד כשלעצמו הומוגני (...) מעטים, אם בכלל, ממש מקבלם בברכה יחידים (חברים קבועים) שאינם שומרים את דתם כאורתודוקסים, וזאת באופן האפייני לאותו המקום. השוו זאת עם הקהילה הספרדית הטיפוסית. זו תכלול אנשים השומרים מצוות באופנים שונים, מבחורי ישיבות בכובעיהם השחורים, עד אנשים הרואים עצמם כחילונים, אך הנהנים להשתתף בתפילה מעת לעת. בקהילה כולם שווים, איש אינו נשאל עד היכן מגעת שמירת מצוותיו ..."

פרופ' אלעזר ז"ל דיבר רבות בזכות מציאת המשך להלך המחשבה הספרדי. הוא האמין כי אף ששבירת המסגרות הנוקשות שהפרידו בין אשכנזים לספרדים הקשתה על שימור המסורות השונות, היא גם יצרה הזדמנות חשובה למשוך גם לא-ספרדים, המחפשים יהדות אחרת, הנמנעת מחלוקות נוקשות ומנכרות ל'תנועות'. יהדות אורגנית בה יהודים קשורים כקבוצה, אך מחליטים כיחידים כיצד לתקשר עם, ולבטא את המסורת.

פרפ' אלעזר התייחס לתפילה כמחדדת את הבדל הגישות בין ספרדים לאשכנזים. "קהילות ספרדיות נבדלות במסורות קהילות מוצאן, אך אין 'מבחנים דתיים'. זאת ועוד – ככל שנעלם דור העולים, אף הבדלים אלה פוחתים. בישראל מנהג ירושלים (...) הופך נפוץ יותר ויותר. בגולה קהילות מאמצות מנהג זה או מוצאות שילוב משל עצמן המבוסס על נוסחי קהילות המוצא של חבריהן." הנוסח כשלעצמו הוא ביטוי סיגנוני בעל מאפיינים מהותיים לתרבות. ככלל, סבר פרופ' אלעזר כי ההבדל הסיגנוני בין התפילה הספרדית לאשכנזית הוא הבדל בין תרבות קלאסית לתרבות רומנטית. "כל תרבות היא תערובת של מרכיבים קלאסיים ורומנטיים שמשלימים זה את זה. (...) הדגש ששמים האשכנזים על פנימיות האדם, בולט במיוחד בסגנונות התפילה ובטקסים השונים. (...) סגנון התפילה הספרדי עומד בניגוד חריף לביטוי הרגשות ולחוסר הסדר בתפילה האשכנזית, שבה הביטוי העצמי הופך לערך כמעט עליון. החוויה המשותפת של הקשר עם האלהים – בצורה, בשפה ובסגנון – היא היבט מרכזי של התפילה בציבור עבור הספרדים. ברור שאי אפשר למזג שני סגנונות אלו מבלי לפגוע באחד מהם." מימד נוסף של הקלאסיקה היא שאיפה לאיזון: "מסורתינו מורה לנו לשאוף לאיזון בדרישות הדת ודרישות החיים. (...) עלינו לנסות ולאזן את חיינו כיהודים ואת חיינו כחלק מחברה אנושית רחבה יותר, לא על ידי התבדלות וחלוקה לקבוצות ... מאז שעוצבו שני הזרמים (ספרדית-קלאסית ואשכנזית/רומנטית), השתלבו היהודים זה בזה לעיתים מזומנות, וכך המצב גם היום. חבל שהיום אנו מגיעים לאיזון שמקורו בהסתגלות הספרדים לתרבות האשכנזית. אבל התהליך מתרחש גם בכיוון ההפוך, ויש בכך ברכה רבה. ...חשוב ביותר להבטיח (...) ששני הזרמים יפרחו זה לצד זה ויהוו שלמות אחת בעידן החדש שהתחיל עם הקמת מדינת ישראל."

אף כי פרופ' אלעזר נולד בארה"ב, חזונו נטוע בין אבני ירושלים. 'דגל יהודה' הוא גם שמו של בית הכנסת שיסד סבו של אבי ז"ל, חכם יהודה אלעזר, אחרי 1948 מחוץ לעיר העתיקה, במתחם הרב קוק בירושלים. חכם יהודה אלעזר היה רבה של קהילת המונסטיריליוס בירושלים, ופעיל ציוני. הוא קרא לבית הכנסת כשם החברה הציונית שיסד חכם יהודה חי אלקלעי בירושלים, שנים רבות קודם לכן (דג"ל = דורשי גאולה לישראל). חכם יהודה אלעזר אסף כסף לשם גאולת אדמות באזור נבי סמואל ושטחים בעבר הירדן אותם רכש ואז מסר לועד הלאומי. היום האדמות בנבי סמואל הן חלק משכונת רמות בירושלים ("ככר" נקרא על שמו בשכונה, שהיא למעשה צומת הרחובות שד' גולדה מאיר ואברהם רקנאטי). מעידים עליו כי היה חכם המעורה בחברה, ופתוח לשינויים בעולם סביבו. אנו מקווים לעודד יצירת קהילה פתוחה המקבלת כל אדם, והמעורה בחברה ברוח מסורת זו. המלה 'מסורת' חוזרת כאן פעמים רבות, והסיבה לכך פשוטה. הקהילה שלנו אינה מהווה נתק ממסורת המקובלת בידינו מבית אבא. אדרבא – כפי שהבאתי מפי אבי ז"ל, זאת מסורת אבותינו. הרעיון אותו מנסה קהילתינו ליישם מבטא את האיזון הקלאסי בין קיומנו כפרטים בעולם השיוויוני, לחיינו כקהילה יהודית. איזון זה עומד בבסיס המסורת הדתית הספרדית. מנהגינו לשיר שיר השירים בכל ערב שבת. היחיד קורא, הקהילה עונה, והשיחה שווה לכל נפש. כמאמר הפסוק האחרון שם: 

​

"היושבת בגנים, חברים מקשיבים - לקולך השמיעיני:"

​

בני ובנות ציון היושבים בהתקדשות התפילה, חברים בשיוויון קולות – העולם מקשיב, ועלינו להשמיע. עלינו ליישם את שקיבלנו מבית אבא.

​

פרופ' יהודה דניאל אלעזר ז"ל נפטר בירושלים בכ"ג כסלו, תש"ס.