"אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ"

 

בשבת פרשת משפטים עלתה חן דרעי לתורה בקהילה הספרדית השוויונית היחידה בארץ, ובשפתיה הניגון מבית אביה ואמה. לפני כניסת השבת כתבה הודעה קצרה בעמוד הפייסבוק שלה:

 

לפני החתונה הייתה לי משאלה שנוכל לחגוג את האירוע המשמעותי בבית הכנסת בקריאת התורה. מאז ומעולם הרגשתי מן הדר שכזה שיש בעלייה לתורה - כאשד המעמד החגיגי ביותר לציון אירוע משמעותי בחיים מתנקז לדיבוב הטקסט העתיק והמכונן של העם היהודי. אמנם, השאיפה הייתה שזה יהיה מיד אחרי החתונה, אבל הזמן חלף. אז כעבור שנה וחצי, בשבת הקרובה, שבת פרשת משפטים, אקרא בתורה בפעם הראשונה. הפעם, מתחילה ב"קטן" וקוראת עליות ראשונה ושנייה (נוסח מרוקאי) של פרשה טעונה ומעניינת ועליה דבר תורה קצר. אני מקווה שזאת תהיה התחלה של חיבור מסוג שונה לשמחות בחיי ולתורת אבי ואמי.

 

דרעי איננה הפמיניסטית המזרחית הראשונה שבוחרת לקרוא בתורה בטעמים של משפחתה. קדמו לה נשים רבות מעדות המזרח, אך ברוב המוחלט של המקרים אותן נשים מימשו את הזכות הזו במניינים אשכנזיים. אולי כיוון שדמותה של דרעי נטועה עמוק בתוך השיח הספרדי של דמויות יראות שמים, משהו בהודעתה הפשוטה על הקריאה  תורה פתח אפשרויות. ידיד שלה, שאותו היא מכירה מפורום ספרדי-תורני שרוב המשתתפים בו הם גברים, שאל  אם הוא יוכל לחלוק את הפוסט שלה עם שאר המשתתפים בפורום, דווקא בגלל שהם בדרך כלל לא פוגשים נשים  ספרדיות שיש להן הרצון הזה. דרעי השיבה בשלילה... לא היה לי עניין שגברים ידונו בהחלטה שלי, בייחוד שבחרתי לעשות אותה במרחב שכבר עבר את התהליך הזה, ואני לא מתריסה בפני אף אחד. מבחינת החיים שלי,  העלייה לתורה הייתה מאוד מכוננת. פעלתי באופן שניתן לכנות אותו פמיניסטי לפני שגיליתי את האוצרות הספרדיים שברובם השיבו את נפשי, נתנו לי בית, שפה וקהילה. בעבר ניסיתי כמה פעמים ללמוד לקרוא בטעמים,  עוד בימי התיכון. כל פעם כשניסיתי, לא התמדתי. רק אחרי שהתחלתי ללמוד טעמים מרוקאיים, הבנתי שהמעשה מתחבר לכמיהה הדתית.

 

"הרצון הוא לא שתהיה לי במה, אלא להיות חלק משרשרת המסירה שלי, שטבועה במטען הגנטי שלי. הפעם למדתי לקרוא בתורה אצל אחת החזניות הספרדיות מקהילת 'דגל יהודה' [אסנת בן שושן], וסוף-סוף הכול התחבר - הרצון והמעשה. בחרתי בפרשת משפטים – כעורכת דין, זה לא מפתיע - גם כי יש בה מסרים חברתיים, אישיים וקהילתיים חשובים. מלכתחילה היה ברור לי שאעשה את זה יחד עם המשפחה שלי, אז הזמנתי את ההורים שלי  דרך אגב. ההורים שלי לא כל כך גילו עניין, ואני הבנתי את זה כ'זה יעבור לה' או: 'תעשי מה שאת רוצה, אל תכריחי אותנו גם'. בסופו של דבר, הם לא הגיעו לשבת. זה עורר בי תחושה קשה, כיוון שמבחינתי עשיתי ממשיך את המורשת של הבית ולא יוצא נגדה. בדיעבד, ההורים שלי הבינו ממני את ההפך: הם הבינו שהנוכחות שלהם באירוע מאיימת עליי, והם לא רצו להביע עמדה אלא לאפשר לי את המרחב שבו ארגיש הכי נוח. בשיחה הדומעת עם אבא שלי בצאת השבת הוא אמר שקודם כול חשובה לו המשפחה, וברור שאני פועלת מרצון לקרבת ה'. ושאחרי שהוא לקח אותי כבר מינקות לבית הכנסת, הוא לא מופתע מכך שזה מה שאני רוצה לעשות. זו הייתה שיחה ספרדית 'קלאסית', שבה אבא שלי מבהיר לי שהמשפחה שלו, זאת אומרת אני - לפני הכול".

 

מתוך: חן ארצי-סרור, הדתיות החדשות, בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2018, עמ' 288-286

 

​